אולגה דאייל - פתח תקוה

שלום נילי,

שלום לך,

התחושה שאת מתארת – הגוש בגרון, המועקה שאין לה שם, והתסכול מהציפייה "לדבר את זה" – היא בדיוק המקום שבו השפה המילולית הרגילה פוגשת את הגבולות שלה. ברגעי משבר עמוקים, הכאב לעיתים קרובות מקדים את המילים, והניסיון להכניס אותו למשפטים הגיוניים ומסודרים מרגיש כמעט מלאכותי.

כאן בדיוק טמון הכוח של הפסיכודרמה: אנחנו לא מבקשות ממך רק לספר את הסיפור, אלא להקים אותו לתחייה במרחב. הנה כמה דרכים שבהן הפסיכודרמה עוקפת את הצורך במילים ומביאה איתה הקלה:

• להפוך את הכאב לתמונה מוחשית: כשאת מרגישה "תקועה" או חסרת אונים, את לא צריכה להסביר למה. אנחנו יכולות להשתמש בחפצים בחדר, במרחב עצמו או במשתתפים אחרים כדי "לצייר" את התחושה. למשל, הצבת כיסא פיזי שחוסם את דרכך בחדר. ברגע שהכאב יוצא החוצה והופך למשהו שאפשר להביט בו בעיניים – משהו בתוכנו מתחיל להשתחרר.

• ניהול דיאלוג עם ה"אין": דרך כלי של "חילוף תפקידים", אנחנו יכולות להעז ו"להיכנס לנעליים" של הכאב עצמו, של הפחד או של החלק המשותק שבך. המעבר הזה מאפשר לתת-המודע לדבר, לנוע ולבטא את עצמו בלי צורך בניסוחים לוגיים.

• עדות ומפגש אנושי כעוגן: במרחב הפסיכודרמטי (ובמיוחד בקבוצה), השתיקה והכאב שלך מקבלים עדות והדהוד מאחרים. כשאת רואה מישהו אחר משקף בגופו או בתנועתו את מה שאת מרגישה, נוצר גשר של הבנה שעובר ישירות אל הלב, מבלי לעבור דרך פילטרים של מילים.

לסיכום, הריפוי בפסיכודרמה מתחיל מהפעולה ומהחוויה, לא מההסבר הרציונלי. כשנשנה מקום בחדר, כשננוע וכשנעז לגעת בחומרים הללו, משהו בתוכך יתחיל לנשום. המילים, כשיגיעו, כבר ימצאו קרקע בשלה ורכה יותר לנחות עליה.

בברכה,
אולגה דאייל.

0546321809