עצלנות או לקות למידה?
כמורה להוראה מותאמת אני שומעת לא אחת את הורי התלמידים נוהגים לתאר את ילדם כ”עצלן” בלמידה. אבל האם באמת כך הדבר? האם עצלנות היא תכונה נרכשת או נלמדת? ממה היא נובעת והאם הטרמינולוגיה הזו יכולה, כנבואה שמגשימה עצמה, להפוך למציאות של ממש?
כפי שהבנתם מהקדמה זו, את הטור הבא אקדיש להורי התלמידים שפגשתי במהלך עבודתי בתחום, וכן לכל הורה נוסף שימצא בו שיקוף של מחשבותיו.
עצלנות המוגדרת כ"חוסר רצון לעבוד או לפעול" אינה מחמאה כלל וכלל. האם ילד נולד עצלן? אני מניחה שכולכם תשיבו פה אחד שלא. מנקודת מוצא זו, השאלות הבאות שיש לשאול הן- מדוע ההורים נוהגים לכנות את ילדם, שהינו בבת עיניהם, "עצלן"? במידה שהילד רוכש תכונה זו, מהיכן היא הגיעה? ואיזו מטרה היא משרתת?
לשם כך אביא כדוגמא את דניאל. תלמיד כיתה ד’, שהוריו נוטים לא אחת לכנותו "עצלן" כאשר נדרש להכין שיעורי בית. הוא גם נוטה להימנע מקריאת ספרים ולהביע את עצמו בכתב באופן מצומצם.
דניאל החל את לימודיו בכיתה א’ וכבר אז נראו סממנים המעידים על קשיים ברכישת הקריאה והכתיבה. בשלב זה דניאל רק בן 6, ולכן אינו מודע לסיבות המונעות את התקדמותו. חבריו לכיתה לומדים בהדרגה לקרוא באופן מדויק, ומתפתחת אצל חלק מהם חדוות הקריאה. הם נוהגים לשתף אחד את האחר בסיפורים קטנים שהצליחו לקרוא ואף בזיהוי מילים בשלטי רחוב. במקביל, הם לומדים את אותיות הכתב ונהנים מכתיבת פתקים קצרים להוריהם, המשבחים אותם על עשייתם. דניאל, לעומת זאת, אינו מצליח להכין את שיעורי הבית באופן עצמאי, שכן הוא מתקשה לזכור את סימני הניקוד הנראים בעיניו בליל צורות, שכל קשר ביניהן הוא מקרי בלבד. המחשבה על קריאת ספר עם אוסף מילים וסימנים שאינו מצליח לפענח, הופכת לו את הבטן וממלאת אותו חרדה. בכיתה הוא ממעט להתבטא, ורק המחשבה על כך שהמורה עלולה לקרוא בשמו מרעידה את כל גופו. בתעודת סוף השנה מורתו מציינת שעליו להרבות בקריאה, להתאמץ ולהשתפר. כך הזמן עובר לו. דניאל מזדנב מאחור, כאשר רוב תלמידי הכיתה מתקדמים בלימודים. תחושת התסכול וחוסר ההצלחה מצטברת, וכפועל יוצא ממנה הוא מסגל לעצמו התנהגויות חדשות הכוללות דחיינות, הזדקקות לתמיכה מתמדת של המבוגרים שסביבו ואף הימנעות מעשייה. הרי המטלות הללו כל כך לא ברורות לו, הסימנים האלו שרירותיים, וממילא אם ינסה - יכשל, אז מה בכלל הטעם לנסות?
הוריו של דניאל, המתוסכלים מההתנהגות החדשה, מנסים לשדל אותו לעבוד קשה ולהצליח. הם מכינים אתו את שיעורי הבית ואף מנסים להפיח בו רוח למידה עצמאית, אך מאמציהם אינם נושאים פרי, והם הופכים מתוסכלים יותר. הם רואים בו עצלן, שמתחמק אף מהמשימות הפשוטות, ומשוכנעים שכל זה נובע מבטלנות אחת גדולה.
מה אתם הייתם עושים לו הייתם במצבו של דניאל? האם הייתם מנסים או מרימים ידיים? אני מניחה שברוב המקרים תבחרו באפשרות השנייה. לא פלא שגם דניאל בחר בהתנהגות זו של הימנעות. היש אדם שאוהב להתעסק בפחדים ובקשיים הכי גדולים שלו? הרי מאלו כולנו ננסה בכל כוחנו להימנע.
מכאן וודאי אתם מבינים, אין למעשה ילדים עצלנים. דניאל בחר בדרך שגויה שהובילה אותו לבחירת התנהגות שאינה רצויה. מחשבה הובילה לרגש, שבתורו יצר דפוס התנהגות שרק הרחיב והעמיק את הקשיים וחוסר הביטחון.
אז מה עושים?
~תחילה מוותרים על התווית "עצלן", שטומנת בתוכה מטען שלילי וביקורת גדולה.
~פונים לגורם מקצועי שיאתר את הקשיים, הן בפן הלימודי והן בפן הרגשי.
~קוראים את המלצות האבחון בעיון ומתחילים בתהליך לימודי בשיטה שונה הנקראת הוראה מותאמת.
~קובעים שעת סיפור קבועה, בה תקריאו ספור לילדכם (בשלב הראשוני), וכאשר יתבססו יכולתו בקריאה ובטחונו העצמי - הוא יוכל להקריא לכם.
~מרבים בחיזוקים חיובים מדויקים, זאת גם כאשר הילד אינו מצליח אבל מנסה, כי מילה טובה קטנה עושה הבדל גדול.
~מרבים בחיזוקים חיובים כלפי עצמכם, כי כל שינוי מתחיל בכוחות הפנימיים שבכם, וגם הנפש שלכם זקוקה לחיבוק.
~והעיקר - מאמינים בילד שלכם. בוחנים את הקשיים על גבי סקלת זמן, ומבינים שגם הם, כמו הכל, זמניים. וזוכרים שבשיטה המתאימה ובקצב הנכון ילדכם יצליח, וחשוב מכך - יאמין בעצמו.
שלכם,
יעל - הוראה מותאמת
יש לכם עוד שאלות ליעל רן הוראה מותאמת? כנסו!
בקרו אותי בדף הפייסבוק 050-7219033
