”תגלית גדולה לשירה העברית”
המשוררת מירה קדוש, שמעבירה באשדוד סדנאות כתיבה המשלבות מדיטציה ומוזיקה ומשמשת כיועצת ועורכת ספרותית של פסטיבל אשדודשירה, הוציאה לאור את הספר ”שְׁלוֹכִית”
המשוררת מירה קדוש הוציאה בימים אלו את ספר-ביכוריה "שְׁלוֹכִית" (הוצאת שופרא לספרות יפה), שנחשב לתפיסת קניין ובעלוּת מחודשת על נשיותה, יצָריה, יצירתה, שפתה ותרבותה. הספר הוא מסע רגשי סוחף ורב יופי, להֵחברות אינטימית, סֶמי ארוטית, אל הנשיות, האימהות, אל הילדות הגזולה, אל שושלת האימהות המתות ואל מולדת האבות האבודה, ויוצא מתוכן אל מימוש היצירה והיצר, אל האמונה בבורא עולם ומעבר לו – האמונה באדם ובהתמד חתירתו אל אמיתת חייו. את כול אלה עושה מירה קדוש בלשון שיר מיוחדת, הממזגת בתוכה הדים מן השפה המרוקאית, מלשון הדיבור הישראלית וגם מלשון העברית הגבוהה.
המשורר והסופר אילן שיינפלד, זוכה פרס היצירה לסופרים ומשוררים ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול וזוכה בפרס ברנר לשנת 2021 שערך את הספר, אומר כי "מירה קדוש היא תגלית גדולה לשירה העברית. ספר-ביכוריה, ’שְׁלוֹכִית’, הוא מסע סוחף ורב יופי של התחברות לנשיוּת, לאימהוּת, לילדוּת הגזולה, לשושלת האימהות המתות ולמולדת האבות האבודה. זה ספר של מימוש היצירה והיצר, ושל אמונה בבורא עולם, באדם ובחתירתו אל אמת חייו. כזאת עושה מירה בלשון שיר מיוחדת, הממזגת בתוכה הדים מן השפה המרוקאית, מלשון הדיבור ומן העברית הגבוהה. לשונה מיוחדת לא רק במִשְׁלביה, אלא גם במוסיקליות שלה, אותה היא משיגה בהתכת לשונות היהודים בלשון השירה העברית החדשה. מירה קדוש היא משוררת בשלה, עמוקה, מדויקת וחשובה. אני מקווה שתזכה בהכרה ובהערכה שהיא ראויה לה".
מירה קדוש, תושבת אשדוד, התמנתה לסגנית מנהל בית הספר והשלימה תואר שני בהצטיינות במחלקה לספרות משווה בבר אילן (1995). היא המשיכה בהוראה, אבל הייתה חסרת שקט. אז הגיע לידיה ספרו של ר’ נחמן ’ליקוטי מוהר"ן’ ושאב אותה פנימה אל העולם הדתי. דרך קריאת כתבי קודש, ובהם ספרי ר’ נחמן, הבעש"ט, הרמב"ם והגמרא, היא החלה, לפני למעלה מ-20 שנה, בתהליך חזרה בתשובה. היא מצאה לה מרחב קיום נהדר, בעוד היא הולכת ומתכסה בגרביונים, בכיסוי ראש ובחצאיות ארוכות, לא מוצאת את עצמה בתוך ביתה.
בתחילה בעלה ניסה לרַצות אותה, אבל היא הפכה לו לזרה. מִפְריקית שקידשה את החירות הפנימית הפכה למסתגרת. "הריחוק הלך וגדל," מספרת מירה, "הבית נכנס לסחרחרה. המרחק שנוצר נהיה בלתי עביר." בשנת 2014 בני הזוג התגרשו. מירה: "לא היה לי למי להוליך את כל הכאב הזה. אמי נפטרה קודם לכן מסרטן, ולא הייתה שם כדי לתמוך בי רגשית. אט אט, מתוך הוואקום הזה, החלטתי לקום מחדש וללקט אבֵדות מעצמי. לבנות תודעה של אישה, של אם, של אדם".
מירה חזרה אל הכתיבה, בתחילה בפרגמנטים שפרסמה בפייסבוק ואז בשירה לירית. "השירה היא דיאלוג שאני מנהלת עם עצמי, עם שלל הקולות המתרוצצים בתוכי, מן התת-מודע הקולקטיבי, הלאומי, המשפחתי. זה ללכת אל הנקודה הפנימית, אל נקודת האמת שר’ נחמן מדבר עליה, לכתוב ממנה ולהגיע לליבם של אחרים. הכתיבה היא צעידה אל האופל, כדי להאירו באלומת אור, לשיר אותה וליצור מתוכה דיאלוג עם העולם".
היא החלה להעביר סדנאות כתיבה באשדוד, המשלבות מדיטציה, מוסיקה, בשנת 2022 יצאה לפנסיה ממערכת החינוך והתמנתה ליועצת ועורכת ספרותית של פסטיבל אשדודשירה.
מירה (60) גדלה בדלוּת בשכונת הקטמונים בירושלים. אביה התאלמן מאשתו הראשונה, מירה, נותר עם ארבעה ילדים, ובגיל שלושים ושש נישא לאמה, שהייתה אז בת 20. היחסים בין האישה הצעירה לילדיו הבוגרים יצרו מתח בבית. לכן, כשנולדה מירה, אִם מרצון לשאת חן בעיני בעלה וילדיו ואם מתוך תחושת ריחוק מבתה, קראה לה אמה על שם האישה הראשונה של אביה, הפכה אותה לנר זיכרון לאישה שלא הכירה והִקנתה לה זהות כמאזכרת אסון.
אמה פתחה גן ילדים בבית קרקע ששכרו באשדוד, ובעוד האם מקבלת בחמימות את ילדֵי האחרים אל חיקה, בתה גדלה כילדה עזובה. היא נמלטה לפינת סתר בשיחי ברושים, ממנה השקיפה לבית השכנים, שם היו בית ומשפחה שבהם לא זכתה.
מרגע שלמדה לקרוא הספרים הפכו לה למקום מפלט, ועמם הבריחה מבית הספר אל הים. בגיל שבע-עשרה התחילה לשטוף חדרי מדרגות כדי לקנות בכסף שהרוויחה ספרים בתחומי ידע שונים וקורסים לתלמידי חוץ באוניברסיטת תל אביב במיתולוגיה יוונית, פסיכופתולוגיה ועוד. עם גילוי הידע החלה לכתוב שירה.
בנעוריה הכירה מירה דוקטור לכימיה שחזר בתשובה, גילתה את היהדות והשתתפה בסמינרים של יהדות לנשים בירושלים. אחרי התלבטויות, בשנת 1981 התגייסה לצבא ושירתה כמש"קית ח"ן ות"ש בבסיס דלק קרוב לאשדוד. השירות אִפשר לה להמשיך באורח חייה הדתי, ובעקבות החיילים קשי היום שנתקלה בהם חשבה ללמוד פסיכולוגיה. אך בתום שירותה שבה לאהבתה הגדולה, הספרות, נרשמה ללימודי ספרות בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב, וכדי לממן את לימודיה עבדה במלצרות. בתום השנה הראשונה לאוניברסיטה נישאה לאשר קדוש, שאותו הכירה בצבא.
במהלך לימודיה נתקלה מירה בעולם שונה מזה שהכירה, פגשה משוררים ומשוררות ידועי-שם, איבדה ביטחון בעצמה וחדלה לכתוב. אבל ההתנגשות בין התרבויות חשפה בפניה את הזהות המטושטשת שלה, התרבות המזרחית והשפה הערבית, שלא בוּטאו בביתה במישרין. אז החלה להתפתח בה התודעה המזרחית, כמשהו שהיא נושאת בתוכה ומבקש לו ביטוי.
עם סיום הלימודים השלימה תעודת הוראה בבית ברל (1988) והחלה ללמד ספרות במקיף ד’ באשדוד. היא השתקעה בהובלת תלמידים לרכישת ידע, לניסיון לעבד זהות ולחקר פנימי, והספרות הייתה לה לכלי שדרכו הניעה את תלמידיה לשאלות קיומיות ולגילוי ערכיהם.
אילן שיינפלד מספר כי "כשקיבלתי את כתב-היד של סִפרהּ של מירה קדוש הבנתי מיד שלפניי משוררת גדולה. רהיטות לשונה, הדיוק השירי שלה ורוחב אמירתה אינם אופייניים לספר ביכורים, אלא לספר שירה בשל, המציב אותה בשורה הראשונה של השירה העברית".
הספר של מירה מתחיל בהיפוך המילה ’שלוכית’ ובתביעת בעלוּת על מעמדה כמשוררת, כאישה, כאדם. בפרק "כך תלך לעברי" ישנם שירים, המזמינים את הקורא למסע הקריאה בספר. אלה שירים, המנוסחים הן לאהוב והן לקורא. מירה מְדמה את היחסים בין הכותבת לבין הקוראים למעשה אהבה, ומבהירה שידעה מי יהיו הקורא או האהוב שלה, כי עיצבה אותם מראש בתוך שירתה: "וכמה עיניים אגשש/עד שאשתקף בשלך/אשלח הדי אצבעות/שיזהו את קולך מבין קולות."
בינה לבין הקורא, ובינה לבין האהוב, ישנם השתקפות, הדהוד הדדי ואהבה. היא מדמה אותו לשזירה קוַונטית, לשפה של מגע לפני שפת המבע. הנושא הזה הוא הפותח את פרק השיר "היות אישה": "כל המילים האלה/מעצימות אותה כאישה/כאילו הייתי תות אדמדם,/טבול בעיסה מתקתקה// ואני בוסר, מריר קליפה/וחרצנים שוברי שיניים/ אם נגסת עד ליבה." אבל בעוד המלים נדרשות לה ככותבת, בכול הנוגע להיותה אישה היא מבקשת: "רק אל תתנו בי סימנים/שמות, מלים/די לי בפשטות, שאין/בה מיותר ולא חסר.//היות אישה,/ולא יותר." כלומר, בכול הנוגע לנשיותה, היא מבקשת את פשטות האהבה והמגע, לא את קסם המילים. "אני אישה מינית,/לא פוליטית" היא כותבת.
בספר ישנם שירי אבדן ושירי ילדות, המעידים על הרקע ממנו צמחה, ובהם שורות נוגעות ללב: "והייתי נחבאת בין ברושים/תמיד מחוץ, תמיד בין/תמיד ליד [...] ולא ידעתי שאחצה את הלבד/בסירות דמיוני/אל ערי הזהב,//שאלקט אבדות מעצמי/כוכבים מזדרחים בעפר,//שאטעם טעם ילדות/כשאינק בי שביל החלב."
שיינפלד: "השורות הנפלאות האלה מקפלות בתוכן את הסיפור המיתי של התגלות האמן. האמן תמיד נגלה מתוך היעדר, חוסר וריק, מתוך תחושת היבדלות מן השאר. עמדה זו היא המַקנה לו את היכולת להמריא מן היומיום אל מרחבי היצירה, כאן, בגרסה מהממת של אימוץ הרקיע כאֵם, ושביל החלב כמקור הזנה. בפרק השיר הזה מופיעים גם כמה משיריה החזקים של מירה על אביה, ובהם השיר מרוקו, הנותן כבוד רב למולדת האב".
לדברי שיינפלד, פרק השיר "מה שעושה בי בערה" נסוב מסביב לאהבתה של הדוברת לגבר. "היחסים ביניהם מצטיירים לא אחת כיחסים הוריים. פעם האהוב לובש דמות אב ופעם דמות אם, והיחסים ידועים מראש כארעיים, כיחסים בין שתי בריות בודדות, ’כמו שתי ציפורים בודדות/נעות זו אל זו/על פני תהומות.’ מכאן עומק תשוקתם, מכאן הגעגוע זה לזו. במיטבם, בשיאם, היחסים הללו גם פותחים בה את מעין היצירה: ’מה שעושה בי בערה/עושה בי יצירה,/ מי זהב גואים מקרקעית,’ היא כותבת. ’אז תאמר ברעדה, בעונג צעקתך,/כשאניח ראשי בחיקך/וכמו ברחם/אתעטף בהמיית ליבך’."
שיינפלד: "מתוך היחסים השבריריים עם האהוב מתפרצת האהבה לאל. פרק השירים ’לאן אתה מוליך אותי’ עוסק בערגתה של מירה לחיבור עם האל. ’פתח לי/שאדע נפשי/והיותי/ברוח/במים//בך, חי עולמים’, היא מבקשת. ’לכבודך,/בהרכנת ראש,/בנפילת אפיים,/בסדר עבודה/שהוא כולו שלי/[...] כציפור שיר/שלנצח נאלמה/אחת/רק /אחת/לכבודך’. ובשיר אחר: ’עשני לימוד תורתך[...] כמו הייתי ציפור/אחוזת קודש/בידך’".
לדברי שיינפלד, הפרק המסיים את הספר, "מי אַת חושבת שאַת," מהדהד את השיר הפותח אותו, "שלוכית", ומבקש לאמוד את המסע שעשיתם אִתה, מפתיחת הספר ועד סיומו. "זה גם הפרק שבו מופיעים שירים על מעשה היצירה. השיר החותם את הספר, ’הליכה’, מתמצת, כמדומני, את מהות המסע המובא בספר הזה כולו: ’גדול האומץ ללכת/ מן האומץ להיות,/מן האומץ לאהוב.//[..] ללכת בלי צו לארץ מובטחת/בלי ענן למסך,/בלי אש להאיר לילה.//ללכת כי השתהית מדי,/כי ויתרת, כי שכחת,/כי בדית מליבך/כול מה שרק אפשר//ללכת, כי יש סוד/בהליכה אל עצמך/ואושר שהוא רק ממך/והוא מבליח/כאור בחלון/לנווד יגע.// ללכת, כי אין מלבדך יודע/להפיח בך חיים,/לרקוח טעמים מאבק דרכים’. זהו שיר הכרזה על ניצחון הדוברת על חייה. ואכן, אין כאישה ההולכת מעצמה אל עצמה ואל שירתה והופכת אותה לדרך".
